שמחת תורה: וזאת הברכה

בשמחת תורה מגיעים אל המילים האחרונות בחמשת חומשי התורה. משה מברך את שבטי ישראל, עולה אל הר נבו, רואה את הארץ מרחוק ומת. נדמה שהסיפור הגיע לסופו. אבל הפסוקים האחרונים אינם נשמעים כמו דלת שנסגרה. הם משאירים אחריהם ציפייה:

״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״

דברים ל״ד:י׳

אם לא קם עוד נביא כמשה, האם התורה רק מסכמת את העבר, או שהיא משאירה מקום למישהו שעוד עתיד לבוא? ומי היא הדמות הנסתרת בין ברכת יוסף, דמותו של משה וה׳ הרוכב בשמים לעזרת ישראל?

שני ספרים שמסתיימים בברכה ובמוות

ספר בראשית וספר דברים מסתיימים באופן דומה. לקראת סוף בראשית יעקב מברך את שבטי ישראל ומת. לקראת סוף דברים משה מברך את השבטים ומת. בשני המקרים הברכה מביטה מעבר לחייו של המברך, אל עתידו של העם.

אבל יש עוד חיבור. ספר בראשית נחתם ביוסף. אחיו דחו אותו, מכרו אותו למצרים והיו בטוחים שאבד. דווקא שם, הרחק מבית אביו, הוא הושפל ואחר כך רומם. כאשר הרעב הגיע, האח הדחוי נעשה למי שמחזיק בידו לחם וחיים. אחיו עמדו לפניו ולא הכירו אותו, עד שיוסף עצמו גילה להם את זהותו ואמר: ״אֲנִי יוֹסֵף״.

יוסף היה יכול לנקום, אבל בחר לסלוח, לכלכל ולהציל. אפילו מותו אינו סוגר את הסיפור. מילותיו האחרונות הן הבטחה: ״פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם״. הוא מביט קדימה אל יציאת מצרים עוד לפני שהיא נראית באופק.

האם ייתכן שגם בגאולה הגדולה ביותר יעמוד במרכז אח שנדחה, הוסתר מעיני אחיו, ולבסוף יתגלה להם כמושיע?

יוסף: הרועה, האבן והאח שאחיו אינם מכירים

כאשר יעקב מברך את יוסף הוא מכנה אותו ״רֹעֵה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל״. הביטוי יכול לתאר את יוסף כמי שנעשה משען ומכלכל לבית ישראל. אין צורך להפוך כל מילה כאן לנבואה מפורשת על המשיח כדי לראות את הדפוס: האח הסובל נעשה לרועה, למחזיק ולמציל של המשפחה שדחתה אותו.

גם בברכת משה מקבל יוסף מקום בולט. ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״ אינו תיאור של קרבן, אלא של הדר, כוח ומעמד. קרניו דוחפות עמים, וברכת הארץ נחה על ראשו. יוסף נשאר דמות של כוח שנולד מתוך השפלה, ושל חיים הבאים דרך מי שאחיו לא הכירו בו בתחילה.

משה: הגואל שמשאיר אחריו שאלה

אם יוסף מציג את האח הדחוי שנעשה למושיע, משה מציג את הגואל והמתווך. הוא עומד לפני פרעה, מוליך את ישראל מתוך העבדות, מעביר את העם בים, עולה אל ההר ומביא את דבר ה׳. כאשר ישראל חוטא, משה אינו מתרחק. הוא עומד בפרץ ומבקש רחמים.

ובכל זאת, משה עצמו כבר אמר שהסיפור אינו מסתיים בו: ״נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״ (דברים י״ח:ט״ו). בסוף התורה יהושע מוכן להנהיג את העם אל הארץ, אבל הכתוב עדיין אומר שלא קם בישראל נביא כמשה. יהושע הוא ממשיך נאמן, אך הציפייה לנביא כמשה נשארת פתוחה.

מי יוכל להיות אח מתוך ישראל כמו יוסף, נביא וגואל כמו משה, ובכל זאת להביא גאולה גדולה יותר מזו שמשה הנהיג?

הבא מסיני ורוכב בשמים

עוד לפני שמשה מברך כל שבט בנפרד, הוא פותח בתמונה רחבה הרבה יותר:

״ה׳ מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ; הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״

דברים ל״ג:ב׳

במובנו הראשון זהו זיכרון ההתגלות בסיני. ה׳ בא אל עמו, זרח, הופיע, ורבבות קודש עמו. אבל השירה המקראית אינה משאירה את האירוע מאחור כחפץ במוזיאון. המילה ״בָּא״ יכולה להישמע גם כתנועה חיה: הוא בא. העבר נעשה תבנית. מי שבא מסיני הוא מי שיכול לבוא שוב.

הטענה אינה נשענת על מילה אחת בלבד. לקראת סיום הברכה משה חוזר אל אותה דמות ומכריז:

״אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן, רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים״

דברים ל״ג:כ״ו

הפרשה מתחילה בה׳ הבא עם רבבות קודש ומסתיימת בה׳ הרוכב בשמים לעזרת ישראל. הוא אינו בא כדי להחליף את עמו, אלא כדי לעזור לו, להצילו ולהביא אותו אל המנוחה שהבטיח.

גם הביטוי ״רבבות קודש״ רחב יותר מכפי שלפעמים אנחנו מאפשרים לו להיות. הכתוב אינו אומר כאן רק ״מלאכים״. הוא מציג את המלך מוקף במחנה הקודש שלו. בהמשך הכתובים התמונה תכלול את צבאות השמים, את מלאכיו ואת הקדושים השייכים לו. אין צורך לצמצם את המחנה הזה לקבוצה אחת כאשר המקרא עצמו פורש את התמונה בהדרגה.

חבקוק שומע את צעדי הגאולה מחדש

מאות שנים אחר כך חבקוק חוזר אל אותה דרך דרומית, אל תימן ופארן. הוא אינו מסתפק בסיפור על מה שה׳ עשה פעם. הוא מתפלל: ״ה׳ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּהוּ״. עשה זאת שוב. החיה את פועלך בתוך שנותינו.

״אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ״

חבקוק ג׳:ג׳–ד׳

אותם מקומות חוזרים, אבל הפעם נאמר במפורש: ״יָבוֹא״. הודו מכסה את השמים, נוגה כאור זורח ממנו וקרניים, כלומר קרני אור, יוצאות מידו. בהמשך הוא רוכב על מרכבות ישועה, דורך בים ויוצא ״לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ״.

חבקוק לוקח את לשון סיני ויציאת מצרים ומפנה אותה אל ישועה שעוד נדרשת. הגאולה העתידה לא תהיה סיפור אחר שמנותק מן העבר. היא תהיה יציאת מצרים גדולה יותר: אותו אל, אותו עם ברית, אותה נאמנות, אבל הפעם ההצלה תגיע אל מלואה.

מדוע מתוארת הישועה העתידה במילים המזכירות כל כך את סיני ואת יציאת מצרים, אם לא כדי שנבין שמי שבא בגאולה הראשונה הוא גם מי שישלים את הגאולה?

בן אדם שבא עם ענני השמים

דניאל מוסיף לתמונה פרט מפתיע. בחזונו הוא רואה ״כְּבַר אֱנָשׁ״, דמות כבן אדם, הבאה עם ענני השמים וניגשת אל עתיק היומין. ניתן לה שלטון, כבוד ומלכות נצחית, וכל העמים והלשונות עובדים לה (דניאל ז׳:י״ג–י״ד).

מצד אחד הוא בן אדם, דמות אנושית. מצד אחר הוא בא עם העננים, תמונה שהמקרא קושר לריבונותו של אלוהי ישראל. הוא אינו רק עוד מלך בתוך רצף של ממלכות. מלכותו אינה עוברת ושלטונו אינו נשחת.

עכשיו השאלות מתחילות להתכנס. מיהו האח מתוך ישראל שאחיו לא הכירו בו? מיהו הנביא כמשה? מיהו בן האדם המקבל מלכות עולם? ומיהו זה ששיבתו מתוארת כביאת ה׳ עם קדושיו וכרכיבה בענני השמים?

הנסתר מתחיל להתגלות

ישוע דיבר על עצמו כעל בן האדם של דניאל. לפני הכהן הגדול הוא אמר שיראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים. כאשר לימד על שובו, אמר שבן האדם יבוא בכבודו ומלאכיו עמו, ואז יישב על כיסא כבודו.

זו אינה רק השאלה אם ישוע דומה ליוסף או דומה למשה. הוא אכן בא כאח מתוך ישראל. כמו יוסף, הוא נדחה בידי אחיו, נמסר לידי הגויים, הושפל ולבסוף נעשה מקור חיים לרבים. כמו משה, הוא מלמד את דבר ה׳, עומד כמתווך ומוציא לחירות. אבל בתיאור שובו הוא אינו מופיע רק כנביא נוסף. הוא בא בדמותו של הרוכב בשמים.

הנסתר בתוך ברכת משה הוא הגואל שהדפוסים כולם מובילים אליו: האח הדחוי כיוסף, הנביא הגדול ממשה, בן האדם של דניאל והרוכב בשמים הבא עם קדושיו לעזרת ישראל. בישוע המשיח הקווים האלה נפגשים.

זכריה אומר: ״וּבָא ה׳ אֱלֹהַי, כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ״. הכתובים בברית החדשה מתארים את ישוע שב עם מלאכיו ועם צבאות השמים. הם גם מדברים על בואו עם כל קדושיו. לכן אין לצמצם את רבבות הקודש למלאכים בלבד. התמונה השלמה היא של המלך הבא עם מחנה השמים ועם אלה שנפדו ושייכים לו.

בבואו הראשון הוא היה כמו יוסף לפני רגע ההתגלות: נוכח, קרוב, ובכל זאת לא מוכר לאחיו. בשובו תוסר ההסתרה. אין זו נטישת ישראל ואין זו החלפת הברית. הוא בא לעזרת ישורון, להציל את עמו ולהביא את הגאולה שהיציאה ממצרים הייתה רק ראשיתה.

גאולה שעוברת גם בתוך הלב

התקווה לשובו של המשיח אינה משאירה אותנו רק עם תרשים של העתיד. אותו גואל שעתיד להוציא את עמו אל החירות השלמה פועל כבר עכשיו באדם הפונה אליו. הוא מוציא מעבדות לחטא, לפחד ולבושה, נותן לב חדש ומוליך אותנו ללמוד את דרכי ה׳ מבפנים.

הגאולה הפנימית אינה מחליפה את גאולת ישראל ואינה הופכת את ההבטחות הלאומיות למשל בלבד. היא טעימה מוקדמת מאותה מלכות. המלך העתיד לתקן את העולם מתחיל כבר היום לתקן לבבות. מי שעתיד להוביל יציאת מצרים גדולה יותר מזמין אותנו לצאת עכשיו מכל מה שמחזיק אותנו בעבדות ולהישען עליו.

הסוף שמחזיר אותנו להתחלה

בשמחת תורה איננו נשארים זמן רב ליד קברו הנסתר של משה. מיד לאחר הפסוקים האחרונים של דברים חוזרים אל המילים הראשונות: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״. התורה מסתיימת ומתחילה מחדש באותה נשימה.

יש בכך יותר ממחזור קריאה. הבריאה הראשונה עצמה ממתינה להשלמה. היציאה הראשונה מצביעה אל גאולה גדולה יותר. יוסף מצביע אל האח שיתגלה. משה מצביע אל הנביא שיקום. והרוכב בשמים עדיין מבטיח לבוא לעזרת עמו.

התורה מסתיימת, אבל ההבטחה נשארת פתוחה. ובמרכז התקווה הזאת עומד ישוע: האח, הנביא, בן האדם והמלך הבא.