פרשת וירא

הפרשה נפתחת במשפט שאי אפשר לעבור עליו במהירות: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״. ה׳ נראה לאברהם. אבל כבר בפסוק הבא אברהם נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים. הוא רץ לקראתם, משתחווה, מכניס אותם אל האוהל ומגיש להם סעודה. לרגע נדמה שזהו סיפור פשוט על הכנסת אורחים. ואז אחד מהם מבטיח ששרה תלד בן, הכתוב חוזר לקרוא לדובר ״ה׳״, ושניים מן האנשים ממשיכים לסדום כמלאכים.

מי בדיוק נראה לאברהם? מדוע התורה עוברת בין ״אנשים״, ״מלאכים״ ו״ה׳״? ולמה אותה פרשה מסתיימת במוריה, כאשר מלאך ה׳ קורא מן השמים ומדבר בקולו של אלוהים עצמו?

פרשת וירא אינה נותנת לנו תרשים מסודר. היא מזמינה אותנו להתקרב, להביט שוב ולתת למתח להישאר עד שהסיפור כולו ייפתח. לאורך הדרך היא מחברת בין התגלות להכנסת אורחים, בין הבטחה לצחוק, בין משפט לרחמים, ובין בן שנולד בדרך נס לבין בן שמתקבל בחזרה כאילו מן המתים.

ה׳ נראה, ואברהם רואה שלושה אנשים

המסורת היהודית הבחינה מזמן בקושי שבפתיחה. רש״י קורא את הפסוק הראשון כביקור של הקב״ה אצל אברהם אחרי ברית המילה, ואת שלושת האנשים כמלאכים שבאו כל אחד לשליחות אחרת. הרשב״ם מציע חיבור ישיר יותר: כיצד ה׳ נראה אליו? שלושה אנשים, שהם מלאכים, באו אליו. במדרש בראשית רבה מופיעה גם תמונה שבה אברהם ראה את השכינה וראה את המלאכים.

הפירושים שונים, אבל הם מסכימים על דבר מרכזי: הפתיחה עוסקת בהתגלות אלוהית אמיתית. זו אינה רק פגישה מקרית עם עוברי אורח. הכתוב עצמו אומר שה׳ נראה, ואחר כך משאיר אותנו לשאול כיצד נוכחותו קשורה לאורחים הנראים לעין.

גם המשך הסיפור שומר על המסתורין. אחד האורחים אומר: ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ״. כעבור כמה פסוקים ה׳ עצמו אומר: ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ״. אחר כך האנשים קמים והולכים לכיוון סדום, אך אברהם נשאר עומד לפני ה׳. בפרק הבא מגיעים לסדום רק שני מלאכים.

האם אברהם ראה את ה׳ בנפרד מן השלושה, דרך השלושה, או בדמותו של אחד מהם? התורה אינה סוגרת את השאלה, אבל היא גם אינה מאפשרת לנו להתעלם ממנה.

אלוהים שמבקר, ואדם שפותח את האוהל

המסתורין הגדול מופיע בתוך מעשה יומיומי מאוד. אברהם יושב בפתח האוהל כחום היום. כשהוא רואה את האורחים הוא רץ, מביא מים, לחם, חמאה, חלב ובן בקר, ועומד לידם בזמן שהם אוכלים. חז״ל למדו מן הפתיחה שהקב״ה מבקר חולים, וממעשיו של אברהם למדו עד כמה גדולה הכנסת אורחים.

הפרשה אינה מפרידה בין חיפוש אחר נוכחות אלוהים לבין יחס לאדם העומד בפתח. אברהם אינו יודע עדיין את כל זהותם של אורחיו, ובכל זאת הוא פותח להם מקום. לפעמים ההתגלות מגיעה לא כאשר אנחנו מנסים לברוח מן העולם, אלא כאשר אנחנו מפנים שולחן, נותנים מים ורואים את מי שעומד מולנו.

האיגרת אל העברים מהדהדת את הסיפור כשהיא אומרת שלא נשכח הכנסת אורחים, מפני שיש שאירחו מלאכים בלי שידעו. אין כאן הבטחה שכל אורח הוא מלאך. יש כאן הזמנה לחיות בענווה: ייתכן שאיננו מבינים עדיין את מלוא המשמעות של האדם או הרגע שאלוהים העמיד בדרכנו.

״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?״

בתוך האוהל שרה שומעת שתלד בן וצוחקת בקרבה. הגוף שלה ואורך השנים מספרים סיפור אחד, וההבטחה מספרת סיפור אחר. ה׳ אינו מבזה את כאבה ואינו מתעלם מן המציאות. הוא שואל שאלה שחוצה את כל הפרשה: ״הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?״ האם יש דבר מופלא מדי, קשה מדי או רחוק מדי עבורו?

״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה; וּלְשָׂרָה בֵן״

בראשית י״ח:י״ד

הבן נקרא יצחק. הצחוק של חוסר האפשרות נהפך לצחוק של פליאה, וכל השומע יצחק עם שרה. אבל התורה אינה הופכת את בחירת יצחק לאדישות כלפי ישמעאל. כשהגר ובנה תועים במדבר, אלוהים שומע את קול הנער, פוקח את עיניה לבאר ומבטיח שגם ממנו יעשה גוי. בן ההבטחה נבחר לשאת את קו הברית, והבן האחר עדיין נראה, נשמע ונשמר לפני אלוהים.

צדקה ומשפט מול דרכה של סדום

ה׳ אינו מגלה לאברהם את עניין סדום רק כדי למסור לו מידע על העתיד. הוא מזכיר את הייעוד של אברהם: לצוות את בניו ואת ביתו ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. הבחירה באברהם נועדה ליצור משפחה ועם שבאמצעותם תבוא ברכה, ולכן אברהם עומד לפני ה׳ ומבקש רחמים אפילו על עיר מושחתת.

סדום מייצגת את ההפך. יחזקאל מתאר את עוונה גם כגאווה, שובע ושלווה שאינם מחזיקים את יד העני והאביון. בפרשה עצמה ההמון מבקש לרמוס את האורחים ואת מי שמגן עליהם. במקום אוהל פתוח יש דלת נצורה; במקום צדקה ומשפט יש כוח שהופך את הזר לחפץ.

אברהם מתווכח, מתקרב ואומר: ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ זו אינה מרידה באלוהים אלא אמונה באופיו. אברהם מבקש שהדין יהיה צודק ושאפילו מעטים צדיקים יובאו בחשבון. הפרשה מלמדת ששנאה לרע אינה צריכה לכבות את הרחמים כלפי בני אדם.

אותו ״לך־לך״, אל ההר שלא רואים עדיין

לקראת סוף הפרשה אלוהים קורא שוב לאברהם לצאת: ״לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה״. הקריאה הראשונה הוציאה אותו מארצו אל הבטחה שלא ראה. הקריאה השנייה נוגעת בדבר היקר ביותר שקיבל בתוך ההבטחה: ״אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק״.

התורה אינה מציגה הקרבת ילדים כאידיאל. הסיפור מגיע לשיאו דווקא כאשר אברהם נעצר והנער חי. אבל הדרך אל הר המוריה חושפת אמון עמוק: אברהם אמר לעבדיו ״וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״, בלשון רבים. האיגרת אל העברים מפרשת שהוא חשב כי אלוהים יכול אפילו להקים את יצחק מן המתים, ומבחינה סמלית אכן קיבל אותו בחזרה.

האמון הזה לא נולד ברגע אחד. אברהם כבר ראה את אלוהים נותן חיים במקום שבו כוחו של הגוף נגמר, ושומר על הבטחת הברית גם כאשר אברהם עצמו נכשל והעמיד אותה בסכנה בבית אבימלך. לכן מוריה מחדד את השאלה עד הקצה: האם מי שהבטיח את יצחק מסוגל לקיים את דברו גם מעבר למוות?

יצחק נושא את העצים ושואל: ״וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״ אברהם עונה: ״אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי״. באותו יום נמצא איל בסבך ונעשה תחליף ליצחק. אברהם קורא למקום ״ה׳ יִרְאֶה״. בעברית הראייה והאספקה נפגשות כאן: אלוהים רואה את הצורך, מספק את הקרבן, ובהר ה׳ גם נראה ומתגלה.

מי מדבר מן השמים?

ברגע שבו אברהם שולח את ידו, ״מַלְאַךְ ה׳״ קורא אליו מן השמים. אבל שימו לב לאופן שבו השליח מדבר: ״כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי״. לא ״ממנו״, אלא ״ממני״.

כשהמלאך קורא בפעם השנייה הוא ממשיך: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה׳״, ואז מחדש את ברכת הזרע והעמים. כמה מפרשים יהודיים וחוקרי מקרא הבחינו שהגבול בין שליח ה׳ לבין ה׳ עצמו נעשה כאן דק מאוד. רבנו בחיי, למשל, הסביר שאין מדובר בשליח נפרד ופשוט, אלא בהתגלות שבה נוכחות אלוהים פועלת ומדברת.

הפרשה החלה ב״וירא אליו ה׳״ ומסתיימת ב״בהר ה׳ ייראה״. האם הסיפור אינו עוסק רק במה שאלוהים מספק, אלא גם בזהותו של מי שדרכו אלוהים נראה?

ההפטרה: הבן שניתן, מת ושב אל אמו

ההפטרה מחזירה אותנו אל אותם הצלילים. האישה השונמית פותחת את ביתה לאלישע, כפי שאברהם פתח את אוהלו. היא עקרה, והנביא מבטיח לה: ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן״. זהו אותו ביטוי שנאמר לשרה, ״כָּעֵת חַיָּה״. הכתוב קושר כך את שני הסיפורים: במקום שבו אין בכוח האדם להביא חיים, אלוהים נותן בן ומקיים את דברו.

ואז הסיפור הולך רחוק יותר. הילד מת על ברכי אמו. ההבטחה שקיבלה נראית כאילו קרסה, אבל היא מניחה אותו בחדרו של איש האלוהים ויוצאת לחפש את אלישע. הוא נכנס, סוגר את הדלת ומתפלל אל ה׳. חום חוזר לגוף, הילד פוקח את עיניו, והנביא אומר לאם: ״שְׂאִי בְנֵךְ״.

״וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא״

מלכים ב׳ ד׳:ל״ז

החיבור לפרשה אינו רק ששתי נשים עקרות קיבלו בן. שרה מקבלת את יצחק בדרך נס, אברהם עולה איתו אל מקום המוות ומקבל אותו בחזרה. השונמית מקבלת בן בדרך נס, מאבדת אותו ומקבלת אותו בחזרה ממש. התורה והנביאים מציבים יחד שאלה גדולה יותר: האם נאמנות אלוהים יכולה לעבור גם דרך המוות?

אברהם ראה את יומו ושמח

כאן כתבי השליחים מעזים לקרוא את כל הקווים יחד. ישוע אומר: ״אַבְרָהָם אֲבִיכֶם שָׂשׂ לִרְאוֹת אֶת יוֹמִי; וְהוּא רָאָה וַיִּשְׂמָח״. וכאשר שומעיו שואלים כיצד יכול היה לראות את אברהם, הוא עונה: ״בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא״.

כתבי השליחים אינם אומרים במפורש שהאיש השלישי באלוני ממרא היה ישוע. נכון לא לטעון יותר ממה שנכתב. אבל הם כן אומרים שהבן היחיד, הקרוב ללב האב, הוא שהודיע והגלה את אלוהים; ושהדבר שהיה עם אלוהים ושהוא אלוהים לבש בשר ושכן בתוכנו. לכן הקריאה המשיחית אינה מכניסה לפרשה דמות זרה. היא שואלת אם מי שדרכו אלוהים עושה את עצמו נראה לאורך הסיפור הוא אותו דבר אלוהים שנגלה בשלמות בישוע.

הנסתר מתחיל להתגלות: ישוע הוא בן אברהם ובן ההבטחה הגדול מיצחק. הוא מגלה את האב, נושא מרצונו את עץ מסירותו, ואינו מקבל תחליף במקומו. אלוהים ״עַל בְּנוֹ לֹא חָס, כִּי אִם נְתָנוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ״. הוא מת, קם מן המתים ואינו מת עוד. בו שאלת ההפטרה מקבלת תשובה: נאמנות אלוהים אינה נעצרת בקבר.

יצחק נשאר יצחק, בן הברית שממנו נולד ישראל; אין צורך למחוק את הסיפור כדי לראות את המשיח. להפך, ישוע נכנס לעומק סיפור ישראל. הוא הזרע שבו מתברכות משפחות האדמה, השה שאלוהים סיפק, והבן שקם באמת מן המתים. מה שנראה במוריה כתבנית ומה שנראה בשונם כנס זמני נעשה בו ראשית של תחייה שאינה חוזרת אל הקבר.

וירא שמתחיל גם בתוכנו

הגאולה בפרשה אינה רק מידע על זהותו של האורח המסתורי. היא שואלת איזו דלת אנחנו פותחים. האם אנחנו חיים כאברהם, שרואה אדם, רץ לקראתו ועושה צדקה ומשפט, או כסדום, שמשתמשת בכוח ושומרת את השפע לעצמה? האם אנחנו מוכנים להתפלל גם על מי שרחוק מאיתנו, ולא רק על המעגל הקרוב לנו?

רוח אלוהים פועלת בנו כבר עכשיו את אותה גאולה פנימית: היא פותחת את העיניים לבאר שלא ראינו, מרככת את הלב כלפי הזר והעני, משחררת את האחיזה במה שאנחנו מפחדים לאבד, ומלמדת אותנו לסמוך על אלוהים גם במקום שבו ההבטחה והמציאות נראות סותרות. האמונה בתחייה אינה בריחה מן הכאב. היא סירוב לתת למוות את המילה האחרונה.

אבל כמו בכל הפרשות, הגאולה הפנימית אינה סוף הדרך. ישראל עוד מחכה למלוא ההבטחות, העמים עוד זקוקים לברכה, והבריאה עוד נאנחת. ישוע שקם ישוב כשופט הצדק וכמלך הרחמים. המתים יקומו, העוול ייעצר, והברכה שנשבע ה׳ לאברהם תגיע למלואה בארץ ובין כל המשפחות.

הפרשה אינה משאירה אותנו רק עם השאלה ״מי היו שלושת האנשים?״ היא מזמינה אותנו לשאלה עמוקה יותר: האם נזהה את אלוהים כשהוא מתקרב בדרך שלא ציפינו לה, והאם נבטח בו כאשר הדרך אל ההבטחה עוברת במקום שנראה כמו סוף? באלוני ממרא הוא נראה; במוריה הוא ראה וסיפק; בישוע הוא התגלה וקם. לכן גם במקום שבו איננו רואים עדיין את התשובה, אפשר לומר: ה׳ רואה, ה׳ נאמן, והמוות אינו המילה האחרונה.