הטו אוזנכם ולכו אלי

״הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים״

ישעיהו נ״ה:ג׳

ה׳ מזמין אותנו להקשיב ולבוא אליו, ומבטיח חיים וברית עולם. זו הזמנה קרובה ופשוטה, ובכל זאת יש בתוכה שאלה: למה דוד מוזכר כאן, דורות אחרי שנאסף אל אבותיו? ואיך החסד שהובטח לו נוגע גם אלינו?

הבטחה שממשיכה להביט קדימה

לדוד נאמר:

״וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ… וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם… וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ״

שמואל ב׳ ז׳:י״ב–ט״ו

אבל קרוב לארבע מאות שנה אחרי שדוד נאסף אל אבותיו, ירמיהו עדיין מדבר על מלך שעתיד לקום: ״וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם״. ויחזקאל מחבר את אותו מלך לברית שתעמוד לעולם:

״וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם״

יחזקאל ל״ז:כ״ד–כ״ו

מיהו המלך הזה, שבא מבית דוד ומלכותו ובריתו אינן חולפות?

ישעיהו מתאר ״חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי״, ובהמשך קורא לו ״שֹׁרֶשׁ יִשַׁי״, שאליו יפנו העמים. זה אותו פרק מוכר שבו נאמר ״וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ״. גם דוד עצמו אומר: ״נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי״.

בן לבית דוד, וגם שורש הבית שממנו בא? בן דוד, וגם אדונו של דוד? ומה יש במלכותו שלא היה במלכויות שחלפו?

חיים, רפואה ושלום

בהמשך ישעיהו מציג לפנינו את עבד ה׳: ״הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד״. הוא נושא את עוונותינו, ובתוך תיאור סבלו אנחנו שומעים מה צומח עבורנו:

״מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ״

ישעיהו נ״ג:ה׳

שלום ורפואה לנו, אבל מה יהיה עם העבד עצמו? נאמר עליו שהוא ״נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים״ ואף ניתן לו קבר. ובכל זאת ההבטחה ממשיכה:

״יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״

ישעיהו נ״ג:י׳

איך מי שנגזר מארץ החיים עוד יראה פרי ויאריך ימים? ומה נפתח עבורנו אם חפץ ה׳ ממשיך להצליח בידו גם אחרי הקבר?

לצד הדברים האלה עומדת הבטחה גדולה עוד יותר: ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים״. פתאום המילים ״ברית עולם״ נוגעות לא רק בשנים שאנחנו חיים כאן, אלא גם במי שכבר נאספו למנוחתם. אם המלך חי ומלכותו עומדת, גם המוות אינו מקבל את המילה האחרונה.

הדבר שנשלח ומביא חיים

״ישלח דברו וירפאם״

תהילים ק״ז:כ׳

ובישעיהו נ״ה, אותו פרק המזמין אותנו לשמוע ולחיות, דבר ה׳ מדומה לגשם היורד מן השמים, מרווה את הארץ ומצמיח חיים:

״כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם… עשה את אשר חפצתי, והצליח אשר שלחתיו״

ישעיהו נ״ה:י״א

הדבר יוצא מאת ה׳, נשלח למטרה ושב אליו לאחר שהשלים אותה. ולפתע נשמעות שוב המילים שקראנו על העבד: ״וחפץ ה׳ בידו יצלח״.

הדבר נשלח ומרפא, והעבד מביא לנו רפואה; הדבר משלים את חפץ ה׳, וחפץ ה׳ מצליח ביד העבד. איזה קשר מתחיל להתגלות כאן?

כשהרמזים מתחברים

מלך מבית דוד שמלכותו לעולם, שורש ישי שהוא גם בן לבית ישי, אדונו של דוד, ועבד שנגזר מארץ החיים ובכל זאת יאריך ימים. הכתובים אינם ממהרים עבורנו, אבל הם מזמינים אותנו לראות כיצד החוטים מתחברים.

אני נמנה עם אלה המאמינים שהמלך והעבד הזה הוא ישוע המשיח, בן דוד, אשר נשא את עוונותינו, קם מן המתים ומזמין אותנו לחיים בבריתו.

בסוף ספר ההתגלות ישוע מתאר את עצמו במילים שמחזירות אותנו אל השאלה של ישעיהו: ״אֲנִי שֹׁרֶשׁ דָּוִד וְצֶאֱצָאוֹ״. הוא הצאצא המובטח מבית דוד, ובאותה שעה גם השורש שממנו באים החיים.

וההזמנה עדיין קרובה

בתוך כל השאלות הגדולות, הקול שקורא לנו נשאר ברור ופשוט: ״הטו אוזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם״. ובהמשך נאמר: ״וְיָשֹׁב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ… כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.

אפשר להתחיל כאן. להקשיב, לבטוח במי שקורא ולעשות צעד אחד לקראתו. הוא מזמין אותנו לבוא אליו עם חיינו כפי שהם, ובאותה נשימה מבטיח רחמים, חיים וברית עולם.

בואו נטה אוזן ונתקרב אליו.