פרשת האזינו ושבת שובה

בראש השנה עמדנו עם יצחק על הר המוריה ושמענו את שאלתו: ״איה השה?״ בשבת הזאת משה מזמין אותנו להקשיב לשירה אחרת. רגע לפני מותו, כאשר הוא יודע שהעם עתיד להיכשל, הוא פונה אל השמים ואל הארץ ומכריז מיהו הקב״ה גם כאשר ישראל שוכח אותו.

מה נשאר לנו כאשר פניו של הקב״ה נסתרות? האם ההסתרה פירושה שהברית נגמרה, או שבתוכה עדיין נשמע קולו של הצור הקורא לנו לשוב?

״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״

דברים ל״ב:א׳–ב׳

״האזינו״ היא יותר מבקשה לשמוע צליל. זו קריאה לתת לדבר לחדור כמו גשם אל האדמה וכמו טל אל העשב. השירה ניתנת כעד לדורות, כדי שכאשר יבואו הצלחה, שכחה ומשבר, ישראל יוכל לשמוע שוב מי הוא אלוהיו ומי הוא בעיניו. והעד הזה עדיין נשמע: דור אחר דור נשא העם היהודי את השירה וקרא אותה, וגם השבת אנחנו עומדים בין השמים והארץ ומקשיבים לה מחדש.

השירה מתחילה בצור, לא בכישלון

משה אינו מתחיל בחטא של העם. הוא מתחיל באופיו של הקב״ה. לפני שהוא מתאר מה ישתבש, הוא קובע על מה אפשר לעמוד:

״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט; אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא״

דברים ל״ב:ד׳

הוא הצור שאינו משתנה, האב שקנה את עמו, מי שמצא את יעקב במדבר, שמר עליו כאישון עינו ונשא אותו כנשר הנושא את גוזליו על כנפיו. עוד לפני התוכחה, השירה מזכירה לישראל: אתם חלקו ונחלתו. הכישלון אמיתי, אבל גם השייכות אמיתית.

הצור שנותן חיים ומחסה

משה כבר פגש את דמות הצור במדבר. בחורב, כשהעם צמא ולא היו מים, הקב״ה אמר לו: ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם״. מן הצור יצאו החיים שהעם לא יכול היה לתת לעצמו. אחר כך, כשמשה ביקש לראות את כבוד הקב״ה, נאמר לו לעמוד על הצור ולהסתתר ״בְּנִקְרַת הַצּוּר״ כשכבודו עובר (שמות י״ז:ו׳; ל״ג:כ״א–כ״ב).

לכן הצור אינו רק דימוי לחוזק. הוא גם מקור חיים ומקום מחסה בנוכחות הכבוד. אותו אל שמעמיד אותנו על קרקע יציבה הוא גם מי שנותן מים במדבר ומכסה אותנו כאשר איננו יכולים לעמוד בכוחות עצמנו.

הבעיה מתחילה כאשר ישורון שבע ושוכח. משה מתאר זאת במילים כואבות: ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ״. החטא אינו רק הפרה של כלל. הוא שכחה של מי שנתן לנו חיים, ניתוק בין מה שהאוזן שמעה ובין הדרך שבה הלב והידיים עונים.

האם ייתכן שאנחנו זוכרים את המילים, אבל שכחנו את הצור שילד אותנו?

הסתר פנים אינו מחיקת הברית

באמצע השירה נשמעות מילים קשות: ״אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם״. הסתר הפנים מתאר שבר ממשי. כאשר ישראל פונה אל אלוהים אחרים, הוא חווה את תוצאות המרחק שבחר בו. אבל השירה אינה מסתיימת בהסתרה, וגם אינה מוסרת את עמו של הקב״ה לידי אויביו.

לקראת סופה הקב״ה רואה שכוחם אזל, דן את עמו ומרחם על עבדיו. ואז הוא אומר:

״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי; אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״

דברים ל״ב:ל״ט

גם כאשר פניו נסתרות, נאמנותו אינה נעלמת. המשמעת אינה מבטלת את מטרת הברית. אותו אל שמוחץ גם מרפא, ואותו אל שמעמיד את עמו למשפט גם קם להושיע אותו כאשר אין לו עוד כוח להושיע את עצמו.

שובה ישראל, וקחו עמכם דברים

השנה האזינו נקראת בשבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. ההפטרה פותחת בתשובה ישירה להסתר הפנים שבשירה. לפי מנהגי העדות, ממשיכים מן הושע אל מיכה או אל יואל, אבל הקריאה המשותפת לכולם מתחילה כך:

״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה״

הושע י״ד:ב׳–ג׳

הושע אינו אומר לישראל להעמיד פנים שלא נפל. הוא אומר לקחת דברים, לקרוא לנפילה בשמה ולשוב. המילים שבפה יכולות לרדת אל הלב ולהפוך לצעד. כך ההקשבה של ״האזינו״ נעשית תשובה ממשית.

הקריאה הזאת יצאה מחייו של הושע, לא רק מפיו. ביתו נעשה אות נבואי כואב לחוסר הנאמנות של ישראל, ובתוך השבר הקב״ה ציווה אותו לאהוב שוב. כך נחשף לב הברית: החטא אינו מטושטש, אך גם האהבה אינה נמחקת (הושע א׳:ב׳; ג׳:א׳).

״קחו עמכם דברים״ פירושו שאיננו צריכים לחכות עד שיהיו לנו מילים מרשימות. אפשר להתחיל באמת פשוטה: ״חטאתי לך. פגעתי באחרים. אני זקוק לעזרתך. השב אותי אליך והראה לי את הצעד הבא.״ המילים אינן סוף התשובה; הן פותחות את הלב לצעד של ציות.

ותשובתו של הקב״ה אינה רק מחילה משפטית. היא ריפוי: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, אֹהֲבֵם נְדָבָה״. שירת משה התחילה בדבר היורד כטל; הושע מבטיח בשם הקב״ה: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״. המילה שבאה כטל מעוררת עם שנבל לפרוח שוב.

תשובה אינה ניסיון לשכנע את הקב״ה לאהוב את ישראל מחדש. היא היענות לאהבה שלא חדלה ולריפוי שהוא עצמו מציע.

הגויים עם עמו, לא במקום עמו

עוד בתוך תיאור המשפט הקב״ה עוצר אפשרות מסוכנת: שאויבי ישראל יאמרו ״יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת״. ישראל נתון למשמעתו של הקב״ה, אבל מצבו לעולם אינו רישיון לעמים להתפאר בכוחם או להסיק שמטרתו עבור עמו נכשלה (דברים ל״ב:כ״ז).

לקראת סוף השירה מופיע דבר מפתיע. הסיפור שהתחיל בישראל נשמע כעת באוזני כל העמים: ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ״. שאול השליח מצטט את הפסוק במילים ״הרנינו גויים עם עמו״ ומעמיד אותו לצד נבואות שבהן העמים מהללים את אלוהי ישראל.

שאול גם חוזר לדברים הקשים של משה על ״לא עם״ שיקנא את ישראל. הוא רואה בגויים שבאו לאמונה הזמנה לעורר את ישראל לשוב, לא רשות להתגאות עליו. לכן הוא מזהיר את הגויים שלא להתנשא על הענפים הטבעיים. מטרת החסד אינה החלפה, אלא פיוס: עמים שנאספו אל אלוהי ישראל ושמחים עם עמו.

שירת משה ושירת השה

עוד בתוך השירה נאמר על ישורון: ״וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ״. הצור הוא צור הישועה. וכאשר ישעיהו שר ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה״, המים, הצור והישועה נשזרים יחד בתוך כתבי ישראל, בחוט שכבר עובר בתורה ובנביאים (דברים ל״ב:ט״ו; ישעיהו י״ב:ב׳–ג׳).

לפני שנמשיך בחוט הזה, כדאי להתעכב על התמונות שהשירה הניחה לפנינו: הצור, המים, הישועה והפנים שלעתים נסתרות. כשהן נשארות זו לצד זו, מתחילה לעלות שאלה: האם ייתכן שהצור מצביע גם אל המשיח?

שאול, כשהוא מתבונן בישראל במדבר, אומר שהצור הרוחני שממנו שתו היה המשיח. הצור שנתן מים במדבר ומחסה למשה בנוכחות הכבוד מכין אותנו לראות במשיח לא רק עוצמה, אלא חיים ומחסה. ובספר ההתגלות נשמעת בסוף גם ״שירת משה עבד האלוהים ושירת השה״. אין כאן שני סיפורי גאולה מתחרים. השה שעליו חשבנו בראש השנה והצור שעליו שר משה שייכים לאותו סיפור של ברית וגאולה.

בישוע המשיח, כך אני מאמין, נאמנותו של הצור נעשית קרובה ונראית. הוא בא מתוך ישראל אל ישראל. בו אור פניו של הקב״ה מתקרב אלינו ושכינתו ניכרת בקרבנו. הוא נושא את חטאנו ופותח גם לעמים דרך לשוב אל אלוהי ישראל ולשמוח עם עמו.

ישוע אינו מוחק את אזהרת השירה ואינו מבטל את קריאתה לתשובה. הוא מביא אותנו אל לבה. בו אנו רואים שהקב״ה לא ויתר על צדקו, לא ויתר על רחמיו ולא ויתר על עמו. גם כאשר נשארות שאלות וגם כאשר הפנים נסתרות, הצור נשאר נאמן.

השירה נפתחת במילה ״האזינו״ ומגיעה אל ״רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא״. היא מבקשת מאיתנו יותר מלהכיר את המילים: להקשיב עד שנראה מי הוא בתוך המשפט, הרחמים, הריפוי והחיים; ולראות באופן שמוביל אותנו לשוב אליו.

אם הקשבנו לשירה וראינו שוב מי הוא, מהו הצעד שבו נשוב אליו היום?

שבת שובה שלום וגמר חתימה טובה